קובי קמין
מהשקרים, חצאי האמיתות, הסיסמאות והמציאות המדממת שהבאתם עלינו
המשך
איציק סיבוש
הֶקשֵרים ללא קשר – על הלקסיקון לספרות העברית
המשך
משבשב ברוח , עילי צוף
(16/10/2015)
משיטוטיו של גליציאנער , איציק סיבוש
(16/10/2015)
המשביר לכל עם הארץ , אורנה ליברמן
(10/10/2015)
אהבת גבר מזדקן , יוסף אורן
(09/10/2015)
משבשב ברוח , עילי צוף
(09/10/2015)
לנגוע בלב התיעוב , אורנה ליברמן
(02/10/2015)
לכל הכתבות בארכיון
דואר אלקטרוני *
שם
להכשרת הדור
יהושע ייבין
גליון 298, י"ג בתמוז התשע"ד 11 - 25. 7. 2014

הקדמה

מאמר זה של ד"ר יהושע ייבין נדפס לראשונה לפני 85 שנה בעיתון "דאר היום" ב-ו' תמוז התר"ץ – 2 ביולי 1930 – כשנה אחרי מאורעות תרפ"ט שבהן נרצחו 133 יהודים, בהם נשים, זקנים וטף, בידי שכניהם הערבים בחברון, ירושלים, צפת ועוד. היה זה כ-18 שנים לפני הקמת המדינה, כשהישוב היהודי בארץ מנה רק כ-170 אלף בני אדם שכל מעייניהם היו להפרחת השממה, פיתוח הארץ ויישובה, כשהם מתמודדים עם עוני, משבר כלכלי וקדחת. בשנים אלו החלה גם הגירה גדולה של ערבים כדי ליהנות מהפריחה הכלכלית בארץ שהחלה בזכות העלייה היהודית ובלטה לעומת העוני בארצות ערב שמסביב. מאורעות תרפ"ט, עשר שנים לפני מלחמת העולם השנייה והשמדת יהודי אירופה, זעזעו את הציבור בארץ. הערבים שלא יכלו להיות להם שום טענות של קיפוח, "כיבוש", או כל טענה מסוג זה הנשמעת היום. רצחו וטבחו ביהודים כי היו יהודים.

  

א.

ישנו גילוי אחד, מציאותי, ממשי, שהישוב אם הוא רוצה בכך או אינו רוצה בכך, מוכרח לשים אליו את כל ליבו ולתכנן בהתאם לו את חייו בארץ; זהו מצבנו בארץ בין ה"שכנים". עצם העובדה שביום אחד קמו אנשים מבין השכנים, ידידים מאתמול, ושחטו, בחברון ובצפת, יהודים זקנים, נשים ועוללים במיתות אכזריות ומשונות – גילתה לנו, מהו עתידנו אם לפגיון השכנים יינתן חופש בארץ הזאת. אבל עכשיו נתגלה לנו דבר מה חדש, שלא ראינו כמוהו אפילו בארצות הפרעות האכזריות ביותר: מנהיגי הערבים ועיתונאיהם הכריזו על הרוצחים והטובחים כעל גיבורים לאומיים, שלקבריהם עולים לרגל למאות. דבר כזה הוא יחיד במינו גם בחיינו העשירים בפרעות וטביחות. עדיין לא קרה כדבר הזה, שאיזה עם שהוא או מנהיגיו יכריזו על בני עמם כגיבורים לאומיים רק משום שהם רצחו ישישים ועוללים יהודים. כך לא עשתה אפילו המאה השחורה ברוסיה. אפילו האוקראינים ראו את חמילניצקי כגיבור לאומי לא משום שהוא טבח ביהודים, אלא משום שהופיע כמשחררם מעול הפולנים. הערבים הם מקרה יחיד ומיוחד בהיסטוריה. כי כשמכריזים על אדם שהוא גיבור לאומי, אומרים בזה: הוא – המופת לעם, הוא האידיאל בשביל ההמונים, הם מצווים לחקות את מעשיו. בהכרזה על רוצחי הישישים והעוללים בחברון ובצפת כעל גיבורים לאומיים יש משום הכרזה בלתי משתמעת לשתי פנים: כי מצווה היא, מעשה גבורה הוא לטבוח יהודים, לטבוח את נשיהם, את ישישיהם וטפם. מכאן שאנו חיים בין שכנים שלא רק עלולים, כשתהיה אפשרות, לטבוח ביהודים, אלא שמנהיגיהם מוכנים לראות את הטבח כמעשה גבורה, לקדש אותו, להכתיר את הטובחים בכתר של גיבור לאומי.

   פירוש הדבר שבמרחק קילומטרים או מאות מטרים אחדים מאחורי בתינו, שבהם ישנים זקנינו, נשינו, ילדינו הנמים במיטותיהם הקטנות נמצאים אלה המסוגלים לקידוש-טבח שכזה (והרי הרובה האנגלי לא לעולם ישמור עלינו!), האם לא תעבור צמרמורת בבשרנו מחרדה ליום מחר או מחרתיים, האם לא נרגיש בכל נים מבשרינו, כי עלינו להיות ערים מאד, זהירים מאד ולתכנן את מהלך חיינו לקראת המחר והמחרתיים?

 

ב.

אין ברצוני לנגוע כאן בשאלת ההכנה הממשית לקראת הסכנה האורבת לנו תמיד... רצוני לנגוע בהכנה אחרת – ההכנה הנפשית לקראת המציאות שיש סכנה העורבת לנו ולילדינו כאן.

   איני מדבר אפילו על עמדה או רעיון, שלעומתם אפשר להעמיד "השקפה אחרת" האוטמת, כידוע, את האוזניים ואת הלב מלקבל את הדברים. אני מדבר על האינסטינקט הפשוט, הפרימיטיבי מאד, של השמירה העצמית. הנה ההורים חרדים אצלנו כל כך לגורל ילדיהם ולבריאותם. האם אינם מצווים באותה המידה, לכל הפחות להבהיר להם את הסכנה של פגיון "השכן" האורבת לנו, וללמד אותם כיצד להישמר ממנה? הרי ברור לנו שיש ללמד את הבאים לארץ הזאת, ואת ילדינו להישמר מפגעי הטבע שבה או למשל מתאונות דרכים. כך עליהם ללמוד כיצד להישמר גם סכנת ה"שכנים". אבל בשעה שכדי להישמר מפגעים ומפגעים, די לשנן עם הילד ועם הגדול כללים אחדים, הרי כאן נחוצה הכשרה נפשית שלמה וארוכה. נחוץ שנצא מן ההוויה הקייטנית, שחלק גדול מן היישוב חי בה.

   כי אחר הוא חינוך האנשים והלך חייהם בקייטנת גרונבלד שבברלין (עיירה ציורית בגרמניה שבתושביה היו אנשים מתעשיית הקולנוע ועשירי בוואריה) או השדירה החמישית בניו-יורק. ואחר היה מהלך חייהם ב"פרייריס" שבטקסס (עיירה אמריקנית אופיינית לימי המערב הפרוע שהייתה ידועה בתמותה הרבה כתוצאה מקרבות אקדחים בין תושביה). אילו סידרו האמריקנים את חייהם ב"פרייריס" המערביות כמו שהחיים בניו-יורק ובבוסטון, הם היו אבודים. והנה אצלנו אין התאמה בין אותה האידיליה "הקייטנית" שחלק גדול מן היישוב שרוי בה גם עכשיו, גם אחרי אזהרת אב תרפ"ט, ובין המציאות המאיימת. אין התאמה בין אורח חייה של תלפיות או בת-גלים ובין המצב הריאלי, שנקודות אלו נתונות בו ב"מומנטים ידועים". נחוץ לשם קיומנו פה, על אף כל הסכנות האורבות לנו, שלהבא, תשמש לנו דוגמה לא הקייטנה גרונבלד שבברלין, אלא חיי המתיישבים באמריקה ובקווקז.

   וקודם כל צריכה הכרת מצבנו הריאלי להילמד כעובדה יסודית בחינוך הדור הבא. כל הלך הרוח האידילי יותר מדי השפיע גם על חינוך הילדים. ודאי שבתי הספר נותנים לילדים דבר מה לשם חיבורם למולדת, והמורים מעוררים בהם את האהבה לטבע הארץ ולכל גורלה. אבל זה לא מספיק. בשיעורים על ידיעת המולדת מוכרחה לבוא גם הקניית ידיעת מצבנו המסוכן וידיעה כי אנו, והדור הבא אחרינו, עומדים פה על משמר מסוכן, וכי חייהם, גם בימי שלום, הם עמידה על המשמר. לעמידה על משמר זו במערכות הכבוד של עם ישראל, באותן המערכות שעמדו הביל"ויים, השומר, חלוצי העלייה השלישית, טרומפלדור הם מוכרחים להתכונן ולהכשיר את עצמם. על מטרה זו להטביע את חותמה על הכל – משיעור ההיסטוריה ועד לשעת ההתעמלות. כי אומנם אי-אפשר לסדר משתלה לגידול גיבורים, כמו שמגדלים עצי הדר; אבל אפשר ואפשר להדריך את האנשים, כך שהפגעים הרבים שעוד נכונים להם יפגעו בברזל, ולא בדונג רך. צריך שהם ידעו מראש – משחר ילדותם – לא רק את מנעמי האהבה לנוף הארצישראלי ולכל החסד שבטבע ובהוויה הארצית, אלא גם את המרורות הרבות הנכונות לנו פה. הכרת הזקיפים העתידים במשמר זה צריכה לחדור בהם עמוק. לאו דווקא אתונה הברוכה במוזות, אלא ספרטה החמורה והקפדנית צריכה לשמש למופת כאן. הדור הבא מוכרח לקבל מראש הכשרה רוחנית וגופנית לתפקידו הנשגב והמסוכן של "שומר החומות" במולדת עם ישראל בתחילת בניינה.

   אנו באנו לארץ לשם החיאת המלכות העברית העתיקה. לפני עיני המחיים את הארץ עמדה קודם כל מודיעין וגוש חלב, ולא יבנה, ואת ההגברה הזאת ברוח גוש חלב של היישוב, של הדור הבא ביישוב, אין לעשות אלא על ידי הדרכה עקבית והשלטת אותו הייעוד הגדול והחמור, שהוטל על דור זה, שהוטל עליו על ידי עצם היותו וגידולו בארץ.

   170 אלף איש, עם אחוז גדול של נוער, זה גם כיום לא דבר מבוטל, אבל כאן ההכשרה היא המכריעה. אם לא יבוא שינוי בהווייתנו, אם נמשיך לתת את החינוך ה"קייטני" שלא בהתאם לנסיבות ארצנו, נמשיך להתגלגל במדרון. ושם, בקצה דרכנו כאן, אותה הדרך שהתחלנו בתפארת רבה (במזל של מודיעין וגוש חלב), בגדרה ביל"ויית, בחדרה כבדת הקורבנות, בחלוציות עמק יזרעאל ובהקרבה כבדה מתל-חי עד חולדה – עומדת מפלצת; מפלצת הוויה בין שכנים ערבים לקיבוץ קטן שאיבד את כוח התנגדותו של היהודים התימנים במלכות האימאם יחיה. ואם מפלצת של הווייה כזאת על אדמת ארץ אבות, שאנו שבנו והחיינו – מסוגלת עוד להחרידנו – הרי עלינו להתכונן קודם כל להתנגדות רוחנית, לכל הסכנות המאיימות – להכשיר לכך את הדור הבא.

   ימי סגריר פוליטי קשה הולכים וקרבים. העננים שהתקשרו על שמינו מבשרים זאת. רוח צינה ופסקנית מנשבת, במקום שלהטו רינת הבניין והתקווה. עלינו להתכונן ולהצטייד בהתאם לסגריר הזה ולתקן את בדק ביתנו למחסה מדלף. אז, אם נהיה מוכנים לשאת ולבלות את ימי הסגריר – נזכה, ואולי בזמן פחות רחוק ממה שאפשר לחשוב, שתופיע שוב שמש נדבית ברוכה, שתאיר לנו את דרכנו לקראת המטרה הנכספת.

 

* תודה ליורם ייבין, נכדו של המחבר, על ההקדמה ועל הרשות לפרסם את המאמר.



מנהיגי הערבים ועיתונאיהם הכריזו על הרוצחים והטובחים (של מאורעות תרפ"ט) כעל גיבורים לאומיים, שלקבריהם עולים לרגל למאות. דבר כזה הוא יחיד במינו. עדיין לא קרה שאיזה עם שהוא או מנהיגיו יכריזו על בני עמם כגיבורים לאומיים רק משום שהם רצחו ישישים ועוללים יהודים

2008 כל הזכויות שמורות ©
שלח לחבר