30.10 - 6.11.2015 י"ז בחשוון התשע"ו
גליון 356
עילי צוף
על העיתון של ביבי וגם על הבני דודים
המשך
חיים גרטן
לרגל כנס החלל והטכנולוגיה שנערך השבוע בירושלים
המשך
משבשב ברוח , עילי צוף
(16/10/2015)
משיטוטיו של גליציאנער , איציק סיבוש
(16/10/2015)
המשביר לכל עם הארץ , אורנה ליברמן
(10/10/2015)
אהבת גבר מזדקן , יוסף אורן
(09/10/2015)
משבשב ברוח , עילי צוף
(09/10/2015)
לנגוע בלב התיעוב , אורנה ליברמן
(02/10/2015)
לכל הכתבות בארכיון
דואר אלקטרוני *
שם
משיטוטיו של גליציאנער
איציק סיבוש

סרטה של נטלי פורטמן "סיפור על אהבה וחושך", שזה עתה עלה אל האקרנים וזכה לביקורת קטלנית (כפולה) של מבקר "הארץ" לקולנוע אורי קליין, עורר גם את הדיון בספר שעל פיו נעשה.

   היו מגיבים שטענו כי לא ניתן לעשות סרט טוב המבוסס על ספר גרוע, והיו שהאשימו את הבימאית הצעירה וחסרת הניסיון פורטמן על שניסתה להתמודד עם ספר רב רבדים, שהוא בבחינת ספינת הדגל, האפוס של תקומת ישראל מפי הסופר עמוס עוז, ספר שהוא בבחינת יצירת מופת אלמותית לכאורה; כתיבה מונומנטלית שעתידה להוות את "ספר דברי הימים של ישראל המתחדשת", ספר שהוא קנוני כיום, אך המיועד להיכנס בבוא היום לתנ"ך ממש כספרי עזרא נחמיה...וכראוי לספר בעל חשיבות שכזו, מיידעים אותנו עם ענף היוחסין המשפחתי של מחברו, ממש כשושלת דוד המלך, כולל תאריכי לידתם ("סבי נפתלי הרץ מוסמן נולד בשנת 1889..." ע' 205), ואפילו מצורפת תהייה (מתבקשת) אם אותו חוטר לבית ישי יהיה "הרבה יותר קלוזנר ממוסמן", או להפך (ע' 192); יצירה מונומנטלית האמורה להחזיק את "האני מאמין" שלו, את האמת הפנימית שמתגבשת בצל האסון שפקד אותו בנערותו, "אמת" שממנה הואר ושמסמיכה אותו לראות את הנעשה סביבו.

   ואכן הקולגה שלו למחלקת "עריכת שוורציקונים מהודרים" (בהשראת יגאל שוורץ), כמו גם הנפקת "רשימות קנוניות ואישורי עבודה בספרות" שבאוניברסיטת הנגב, פרופ' נסים קלדרון, מפליג בתשבחות, רואה בו מסמך תיעודי חשוב מאין כמותו ומתפייט בנבואה כדלקמן: "ערכו של 'סיפור על אהבה וחושך' לא רק כאוטוביוגרפיה, אלא גם כעדות חדת-עין על שנות השלושים והארבעים בירושלים – עדות שהיסטוריונים וסוציולוגים וחוקרי-תרבות עוד יזדקקו לה".

 

כולם ידעו שבן-גוריון קצר קומה

אך יש להטיל בכך ספק רב, כשבמהלך הקריאה מתברר כי מדובר בכתיבה מנקודת מבט המתנדנדת באופן תזזיתי בין שני קטבים – הנרקיסיסטי והמיזנטרופי: "רוב השכנים שלנו היו פקידים קטנים, סוחרים קמעונאים, קופאים בבנק או בקולנוע, מורים ומורים פרטיים, רופאי שיניים. הם לא היו אנשים דתיים, לבית-הכנסת הלכו רק ביום כיפור ולפעמים הלכו גם להקפות של שמחת תורה, אבל נרות בליל שבת בכל זאת הדליקו, כדי לשמור על איזה ריח יהדותי ואולי גם ליתר בטחון, שיהיה, על כל צרה שלא תבוא" (ע' 19). ובהמשך הוא מנדב לנו תיאור של חבריו לבית הספר "תחכמוני" באלה המילים: "נערי עוני למדו שם, ילדיהם למודי סטירות-הלחי של בעלי מלאכה ושל פועלים וסוחרים זעירים" (ע' 436). אך לא רק ערלי לב הם, לטענתו, המרבים להציק לו רק מקנאה בשל היותו ילד יחיד למשפחתו, בעוד שהם ממשפחות מרובות ילדים. מדובר גם במטומטמים שאותם הוא מצליח להלעיט בסיפורים הנבדים על ידו בקלות ובשליפה מן המותן; סיפורים מסמרי שיער ומופרכים (כיאות וכראוי לאלה העתידים להפוך "בהמות" מואבסות שקרים) שבהם הוא מפגיש את פלאש גורדון עם ניק קארטר יחד עם שרלוק הולמס (ע' 437), וגומל את המגיע להם בכך שיקטע את סיפורו ויכריז על "המשך יבוא", בהשאירו את חבורת המפגרים כשחצי תאוותם בידם...

   טוב, לא גדלתי בשכונת "כרם אברהם" או "מקור חיים" ולא למדתי בבית הספר "תחכמוני", אך תיאור החתך הסוציו-אקונומי עונה למה שנקרא היום "מעמד הביניים" ו/או "משפחות מסורתיות" ומתאים לסביבת ילדותי שלי. גם בבית הורי הדליקו נרות וערכו "קידוש" לכבוד שבת, לא כפוליסת ביטוח! כפי המצויר ומתואר כאן באופן מרושע ונבזי למדי. בכל הקשור לביטחון העדיפו השכנים לסמוך על מדינת ישראל וצבאה. רוב ילדי השכנים שירתו בתפקיד "קרבי".

   גם בסיפורו הקצר "התלתלים שלי כבר עפו עד סין" שהתפרסם בערב ראש השנה בעיתון "הארץ", עוז חושף זאת שוב, והפעם בנסיונו להתאמץ לעטות את גלימת "עממיקו". לעומת זאת, דיימון ראניון, דוס פאסוס ומחברים לא מעטים (רובם בעצם?) אחרים (כמו נסים אלוני, בעברית) מתארים דמויות שלא ממש מתהלכות רק בין שבילי האוניברסיטה...ביקורת ואירוניה, השתובבות ואפילו הסתלבטות – אינן זרות כלל לכל הגליציאנערים בספרות היידיש, מין חלופה יהודית (ומוצלחת בהרבה) לווידוי הקתולי שאותו מנסה לסגל לעצמו עוז, רק ללא אדנות מיזנטרופית – תכונה המתאימה יותר לתפקיד פוליטרוק בולשביקי הממונה על השלכת נידונים לטייגה הסיבירית...

   אך גם אם מדובר בהתייחסות מיזנטרופית לבני אנוש הפחותים ממעלתו, עדיין, אין מדובר בעבירה על החוק, יטענו סנגוריו, ובצדק. יחד עם זאת כשמדובר במתן "עדות", כפי שמציע לנו במתק שפתיים פרופ' קלדרון, החוק מחייב גם מחייב להעיד אמת. הבה ננסה לנחש מה עשוי להחליט שופט המקשיב לעדותו של עוז על פגישתו עם "הזקן" בהיותו חייל בן 20: "מובן מאליו היה לי שאבי האומה הוא ענק שראשו בעננים – ואילו המתחזה הזה היה איש מוצק קצר ועגלגל, גופו כגוף אישה הרה, פחות ממטר שישים היה גובהו. נדהמתי. כמעט נעלבתי" (ע' 491). האם היה ילד בארץ הזאת, בין אם נמנה על תומכיו או שונאיו (הלא מעטים) של בן-גוריון, שלא ידע כי האיש קצר קומה? האם היה מישהו שלא ראה את תמונתו או את הקריקטורות שהנציחו את פגישותיו עם מדינאים כדוגמת דה-גול או קנדי, כשהם מביטים בו ממרומי קומתם בראש נטוי למטה, באיש קטן זה שקומתו אינה רחוקה מגובה החגורה שבמכנסיהם? שופט סביר וענייני, גם אם ממעט בכתיבה ואינו מנפק "מסמכים ערכיים" ו/או פרופיל אישיות של העד, עשוי לסכם זאת כך: כלל איננו מכירים את הדמויות הרבות שמתאר העד עוז בהפלגה בפירוט תכונותיהם, אך עדותו אודות אישיות ציבורית הידועה לכל, מנער ועד זקן, הלוקה בחוסר מהימנות קשה וסובלת מהטיה דמיונית נטולת בסיס ומופרכת, מהווה אבן בוחן פשוטה ההופכת אותו לעד בלתי מהימן, וזאת על דרך ההמעטה.

 

אומנם טלטלה, אך חד-פעמית

אך עם כל הביקורת שלעיל, אני סבור כי הטענה שאציג להלן חמורה בהרבה. מדובר באישום שהוא חריף מכל מה שכתבו עד כה הקשים במקטרגיו.

   חפרתי וחיפשתי, לשווא, בניסיון למצוא אלמנט ולו מרומז של נקיפות מצפון אצל מתבגר, אוטוטו בגיל בר-מצווה – הנחשב בסביבתו גאון ללא עוררין – המקיים דיון עם אביו, ערב התאבדותה של אימו, אודות נסיעתו הקרובה של העומד בראש משרד האוצר (דוד הורוביץ), למכירת חירום של אגרות חוב כדי להציל את המשק מקריסה – חרטה או לכל הפחות הרהור שני, שמא יכול היה לעשות משהו להצילה; לנסות לאחוז בציצית ראשה לבל תשקע במערבולת. לשווא התייגעתי בתקווה למצוא צל צילם של רגשי אשמה (גם אם לא בעוצמה שחוו ניצולי שואה בשל תחושה שהם "כשלו" מלהושיע את יקיריהם) – נאדה.

   הפכתי כל אבן. דפדפתי כל עמוד.

   עשרות אלפי ילדים של "ניצולי שואה" התמודדו עם הורים מעורערים מסיוטים, ניסו (ועל פי רוב בדרכם שלהם הצליחו) לגרום להם להסכים להיאחז בהם עוד יום, גם בתקופות משבר ונפילות קשות, ולו רק בשל תחושת המחויבות. בספר אחר, שנכתב על ידי מישהו אחר, מצויים רמזים לתחושתו כאילו "כשל" בכך, אי-אפשר להתעלם מהיותו רדוף רגשי אשמה, גם אם היה ילד צעיר מאוד בעת האסון, כמעט פעוט שמופרד מאימו בשל "לינת לילה משותפת" הנהוגה בקיבוץ.

   אין כל טענה שהיה מצליח, כפי שעלה הדבר בידם של עשרות (אולי מאות) אלפי ילדים, כי אם פליאה ותדהמה (גם כעס, למען האמת), כיצד לא מענה אותו מחשבה זו...

   נראה כי ביקורתיות, חרטה ונקיפות מצפון המתבקשים מכל אחד שמורים אצל "הסופר הגאון" בלעדית לאחרים: החל מאנשים שבשכנותם הוא גר וכלה בדוד בן-גוריון.

   ולהזכירכם, הלא עסקינן בנער שהוא גאון לכל הפחות ("פנומן! ילד שבולע אצלי לא ספרים כי אם מדפים שלמים מדי חודש!" ע' 513), העולה על גדותיו אינטליגנציה רגשית, היודע לחוש חמלה ועצב גם לאויב שצמא לדמו, לנתח את מהלכיו באובייקטיביות וללא משוא פנים בדיוק כפי שמתייחס להחלטות הנהגת היישוב, אדם המתיימר לכתוב את "ספר דברי הימים"...

   "סיפור על אהבה וחושך" לא מצאתי. "סיפור על אהבה עצמית, נרקיסית", שממש – כמו בחלום האלומות הכורעות בפני יוסף, מעמיד ("משטח" אולי מתאים יותר) את אביו כמי "שהתעקש לקרוא לי מקטנותי: כבודו. רום מעלתו. הוד רוממותו" (ע' 517) – אינו חדל לרגע. אהבה עצמית כמעיין השופע בעוז, יש גם יש בטקסט חלול זה; נרקיסיזם המתבטא כבר משחר ילדותו בנסיונו להרשים את הוריו ביכולת הקריאה "המדהימה" (אך מזויפת) שמפגין בפניהם "והורי הסחרחרים מרוב גאווה כלל אינם מעלים בדעתם את גודל התרמית, משוכנעים כי הילד המיוחד אכן בכוחות עצמו הצליח ללמד את עצמו לקרוא" (ע' 317).

   ממי שמחשיב עצמו "סופר גאון" ומטיף בשער אם לא נביא, ניתן לצפות שהיה מציג התלבטות והתחבטות, שמץ יושרה המניעה קורטוב אשמה עצמית, מבלי להסתפק בפטור שהוא מנפק לעצמו בהיותו "קם מוקדם ומטאטא במקומה את הבית עוד לפני לכתי לבית הספר, פעמיים בשבוע הייתי עובר על המרצפות בסמרטוט רטוב טבול במי סבון, ושוב בסמרטוט יבש" (ע' 450). כל זה טוב ויפה, ואפילו משתפר עם פירוט כרטיסיות לניהול מרשמי התרופות (ע' 499, 501), אך ממש לא מספיק; האין זה הגיוני ומתבקש שיהיה בו ולו רק צל של חרטה/ספק, בחזקת המינימום הנדרש גם ממי שהוא "סתם" בשר ודם?

   במהלך חילופי דברים באשר לאחת מטיוטות המאמר, הציגה לי עורכת מגזין "מראה" שאלה אם אין לי (בליבי שלי) צל של חרטה/ספק בהיותי "מטיל בפניו את הספר" – כתב אישום כבד וחמור למדי, ואף הצביעה על פתח (או סדק) שבו יכול הספק להיאחז – רמז ליכולת מחברו לחוש חוויה שכזו.

   ואכן, הרישא מרשימה: "כעבור שבועות אחדים דהה הכעס כאילו אבדה לי מין שכבת מגן, מין מעטפת עופרת שהגנה עלי בימים הראשונים מפני ההלם" (ע' 246). גם בעמוד שלאחר מכן הילד טרם מתאושש: "אם אמי עזבה אותי ככה, בלי להביט לאחור, הלא ודאי סימן שאף פעם לא אהבה אותי" (ע' 247). בליל המחשבות ממשיך להתל בו: "לו רק הייתי גם אני מתוק, לפחות קצת, כמו שכל הילדים בעולם מתוקים לאמא שלהם... לו רק לא הייתי גונב אז את חצי הלירה מתוך הארנק שלה, ועוד משקר ומכחיש בחוצפה שגנבתי..." (ע' 248). אין ספק שמדובר כאן בתיאור טוב וממצה של רעידת האדמה הפוקדת אותו ובגלי ההלם המגיעים בעקבותיה, שבהם מועלות גם סברות ולו הדמיוניות ביותר, החל מגניבת חצי הלירה, ואפשר היה באותה מידה גם לחשוב על ליקוי החמה האחרון או החתול השחור שהחל לרבוץ מול סף ביתם... הנקודה היא שמדובר בתיאור טלטלה חד-פעמית ולא בתחושה המתחילה לקנן בו וטורדת את מנוחתו מפעם לפעם ולו במודחק.

   ילדים בהיותם יצורים עשירים בחוויות והתנסויות, חלקן פרי פנטזיה (קרי, מרבים גם לשגות בדמיונות, ועדיין, אין זה משנה את העובדה שמבחינתם מדובר במכלול חוויות שהן שלהם), מדחיקים, שוכחים ומאיינים את רובן מפני אותן חוויות שהן בעלות מופעים נוספים החוזרים ונשנים כך או אחרת, ולו רק בזיכרון ובמחשבה. מחוויה טראומטית כאובדן אפשר לצפות לתגובה מרובת מופעים על ציר הזמן, כפי שרובנו מכירים וחווים; אותו הספק המנקר ומתעורר מפעם לפעם "מה היה קורה אילו...". אך אפשר היה להסתפק גם בצל של ספק/אשמה שיחזור וינקר ולו רק בתת-המודע, או במרחב החלום (אפילו סוריאליסטי) כך או אחרת. אך במקרה זה, נאדה.

 

עוז לתוספת נחוצה

טוב עושה כל עורך ו/או מבקר המציע לבדוק שנית היתכנות של תחילת התפתחות-סדק בקורה הראשית שהיא בבחינת הנושאת בעיקר עומס-המבנה. הקורה נבדקה שנית, ודי ברור כי מה שעשוי היה להוות תחילתו של סדק, נעצר ונבלם בהתקלפות טיח.

   לפני שעוז מזדרז ומתנדב לקחת עלינו רגשי אשם (כקולקטיב) בשל הסבל שחוו ערבים עם העקירה וההגירה, רעיון מרובה-מופעים בספרו, חייבים לראותו, כפרט, החווה זאת עקב המאורע המכונן בחייו; איזה "דבר מה" שיוכיח כי הוא מסוגל לחוש רגשי אשמה אישית, ולא רק "אשמה לאומית קולקטיבית".

   אסור להיות אדיש לאסון שפוקד מישהו, בין אם מדובר בסיפור אישי של נער או בקולקטיב ערבי, אפילו עוין ואויב. גם אדם שלא חווה אסון שבו איבד את אימו "מקבל אישור" להיות מסוגל לחוש בכאב הזולת – גם ילדה ערבייה כמו עיישה (אפילו אם אינה לומדת פסנתר אצל מורה יהודייה המקרבת אותה אל השפה העברית שהינה כה יפה בעיניה), עמה עשוי היה לשחק בשייח ג'ראח או לעולם לא לפגוש, ושעלולה לאבד את אמה מירי כדור תועה, נניח. גם נער שלא חווה אסון המנתק אותו מביתו "מקבל אישור" לחוש בכאב הילדה האחרת שהתנתקה מביתה בשכונת טלביה (או כל מקום אחר). למרות תיעוב מסוים המתעורר בשל ריבוי השימוש הנוסחתי והמניפולטיבי המציג כל כאב במשוואה מאוסה עד זרא, "מותר" לנער שכזה להרהר, ברבות הימים, בערבי הזקן "ואם עדיין הוא חי? בביתו? או באבק ובעוני באחד ממחנות הפליטים?" (ע' 269) או בעיישה ובגורלה: אם השתקמה כמותו, אם הצליחה לבנות את חייה מחדש, ואם בכלל איפשרו לה זאת – שאלת המפתח לאזורנו! אך לנפנף ב"אסון" כבדגל, ללא טיפת חרטה או אשמה וללא נטילת כל אחריות אישית (ולו מזערית) על מנת לסחור בו בכל כיכרות השוק – כך אין עושים, בלשון המעטה.

   האם אין לי ולו מילה טובה אחת על הספר? ובכן, אפשר בשקט להגיד כי יש בו פרקים רבים הכתובים היטב. רק דבר אחד חסר בו, בדיוק כמו תבלין שחסר באוכל – אותו קמצוץ העושה את כל ההבדל – קמצוץ אמת, אמת פנימית ללא טריקים וללא שטיקים.

   בביקורתו של קליין על הסרט עולה המסקנה כאילו פורטמן כשלה כי נבגדה על ידי אנשי צוותה, ש"נטשו" והפקירו אותה ליפול ולהינגף בכל המהמורות. אומנם נכון כי סרט הוא תוצאה של עבודת צוות, אך העומד בראשו חייב לאפשר הבעת דעות החורגות מאלו שלו או של הקונצנזוס.

   במקרה של יצירה ספרותית אין מדובר בעבודת צוות כלל, אך יש שלב שבו הכרחי לקבל משוב על הטיוטה. אך האם אדם המשכפ"ץ את עצמו במנפקי ספרים קאנוניים מהודרים יכול לצפות לביקורת אמת? ספק רב. אין זאת כי ביקורת קליין אודות פורטמן תקיפה ושרירה דווקא בנקודה קריטית זו.

   הייתי מעז להציע לעוז לקיים את עצתו (לזולתו) ופשוט להרהיב עוז! לשכתב את ספרו (אכן דרוש לכך עוז). הרי מדובר באדם שאינו נלאה מלהטיף אודות "פתרון נועז", ובעצם אינו חדל להלך עלינו אימים במלמלו את הסיסמה "עוז לתמורה בטרם פורענות"...ייתכן שהדבר כרוך בהוספת פרק אחד בלבד, סוג של "סוף דבר" שאותו עשוי ויכול להוסיף אדם ממרומי גילו, במחצית שנות ה-70 שלו, שבו מותר לאדם להביע חרטה ואולי גם לנסות לתקן דבר או שניים, תוספת קטנה שהיא בחזקת אותה הטיפה שתגרום לכוס לעלות על גדותיה ולהישפך – ממש להרטיב את האוחז בה. האם אין עוז מנסה דיו להיות נועז בספרו? יטענו מעריציו, וינסו לבסס את טענתם בנופפם בתיאור חושפני לכאורה שבו הוא מצעיד את אמו הישר אל מיטתו: "באה יחפה לחדרי והרימה את השמיכה ושכבה בכותנתה לצדי וחיבקה אותי ונשקה לי עד שהתעוררתי. כאשר התעוררתי שאלה אותי בלחש, אל תוך אוזני, אם אני מסכים שאנחנו נתלחש לנו קצת הלילה?"' (ע' 461), או בעת ביקור לילי שני: "כיסתה את שנינו עד למעלה מהראש וחיבקה אותי מגבי ולחשה לי אל תתעורר" (ע' 505). ספק אם נחוצה לקוראים מין "חשיפה" שכזו, והספק בצורך שכזה גובר ומתעצם בהתחשב בכך שהררי ספרים ומאמרים מלומדים כבר נכתבו על "תסביך אדיפוס". אולי מאן-דהוא מהמשכפ"צים יואיל להסביר כי שימוש ברעיונות של מחזה שכבר נכתב כ-2500 שנה קודם אינו בדיוק עונה לקריטריון "נועזות"?

   האם "כדאי" לעשות מהלך שיכתוב כמוצע, האין זה "מסוכן"? ודאי שמדובר במעשה נועז של הימור, ואין ספק שעדיף כי יידחה לאחר הזכייה בפרס. אך מצד שני, יהיה בכך גם שבירת "שיא גיניס" לסופר הראשון שזוכה בפרס נובל ומשכתב את ספרו; לא עוד "מחסום כתיבה לאחר קבלת נובל", כי אם ההפך – משנה עוז, "עוז לתמורה". ודאי שהדבר הולם ביותר יצירה שאמורה להיכלל ב"ספר הספרים", ולא חסרות דוגמאות לתוספות מאוחרות שהן בחזקת "סוף דבר" כבספר "איוב", למשל.

 

* איציק סיבוש הוא מוסמך בבקרת תהליכים ובמנהל עסקים, העוסק בניתוח מערכות ומחבר הספר "שיחות עם קאפו", ובגרסתו האנגלית Dialogs with a Kapo.



אפשר בשקט להגיד כי יש בספר פרקים רבים הכתובים היטב. רק דבר אחד חסר בו, בדיוק כמו תבלין שחסר באוכל – אותו קמצוץ העושה את כל ההבדל – קמצוץ אמת, אמת פנימית ללא טריקים וללא שטיקים

2008 כל הזכויות שמורות ©
שלח לחבר